ויהי בבית אדניו. עומד לשרת בחדר אדוניו, ולשון היו כמו עמד כמו והיו שם, ויהיו שם כאשר צוני ה' (רע"ס):
וכל יש לו. לרש"י הלשון חסר, וראוי וכל אשר יש לו, ולדעתי מלת יש כאן מענין להנחיל אהבי יש (משלי י"ב), שהוא שם כולל לקניני השלמות בטוב ובמועיל (וועזענטליכעס גוט), והלמ"ד במלת לו משמשת במקום של כמו וכל אשר אתה רואה לי הוא (בראשית ל"א) שלי הוא, וכמ"ש רש"י במלת למי אתה (ל"ב י"ח), ועד"ז אף אין יש רוח בפיהם (תהלים קל"ה) כלומר אין ישיות רוח בפיהם שיהיה לתועלת הדבור (וא"צ למה שכתבו שם ביתרון מלת יש שהיה די במלת אין הכולל העזר מציאות הנושא), וטעמו כאן ישיות קנינים שלו נתן בידו:
ותשא עיניה אל יוסף. מדהפסיק במאמר ויהי אחר הדברים האלה בין ויהי יוסף יפה תאר, זה יורה דלא מסבת יפיפותו התעורר בקרבה תאותה אליו, כ"א כל הדברים הנאמרים ממעלת יוסף שהצליח בכל אשר עשה ומסבתו היתה ברכת ה' בכל הדברים, כל מעלות אלה בצירוף יפיפותו עוררו בלבבה גודל חשיבותו עד שהוכשר בעיניה להזדקק אליו, ואתי' כמאמרם דלשם שמים נתכוונה גם היא כתמר:
וימאן. דרך בני אדם אם יבואו עליו אנשים המפתים אותו לדבר עבירה ירבה נגדם טענות להשתיקם, ובאמת אין דרך זה יצילהו, כי אם המפתה הוא איש לשון, בשפת חלקות ישחית דברי הנפתה וילכד ברשתו, כי אמנם יחליט מיד למאן ולומר שלא יעשהו בשום פנים, גם כי ינוצח בטענותיו, ואם ירצה יסדר אח"כ טענותיו נגד המפתה, וזהו וימאן שאמר כאן, שהחליט מיד למאן בה, ואח"כ הציע טענותיו לפניה (רמ"א), והטעם שבמלת וימאן יורה על אסור הדבר ועל היותו נמנע אצלו וממאן בה בתכלית המיאון, כי מתוך הטעמים שבתורה אנו מבינים מה שלא נכתב בה, כענין התנועות שבאדם שמתוכם נדע כוונת לבו (רב"ח):
אל אשת אדניו. היה יכול לומר ויאמר לה אבל הוסיף לומר אל אשת אדוניו לבאר כי אם היותה גברת אשת אדוניו והיה ירא אותה, את ד' היה ירא יותר (רב"ח):
הן אדני. אין לחברו עם מה שלאחריו כי הז"ק מפסיקו. לכן נ"ל כי מלת הן כאן משמשת להצדיק דברי חברו (רעכטס- אנערקעננונגסווארט), כמורגל ברבותינו האומר לחברו מנה לי בידך וא"ל הן. וכן לבן אמר ליעקב הן לו יהי כדברך, שבמלת הן הצדיק לבן דברי יעקב (עמ"ש בבראשית הן גרשת, ובלך לך הן לי לא נתת זרע). והנה יוסף ברצותו לגנות תביעת מעשה נבלותה מצד בעלה שהוא אדונו שיתנהג עמו בצדק וביושר, שאינו נותן לב בכל עניני הבית, כי הכל נתן ברשותו, ואינו מחזיק עצמו גדול ממנו, ואין מהראוי לגמול רע על צדקו וישרו. ולזה אמר תחלה דרך כלל הן אדוני (רעכטשאפפען איזט מיין הערר) בצדק וביושר הוא מתנהג עמי ופרט מעשי צדקותיו לא ידע וגו':
ויהי כדברה. פי' ענין פתויה אותו, ודבר מאנו בה, לא היה פעם אחת, כי אמנם פעמים רבות השתדלה אליו בחזקת אמרים, והוא עמד בצדקתו, וכפל מלת ויהי בזא"ז והז"ג שבו יורה ע"ז. וכ"א בתנחומא יום יום י"ב חדש היתה מתגרה בו:
לשכב אצלה. לא מצאנו אצלה על המשגל רק עמה או אותה, שכבה עמי, שכב אותה, וענין אצלה כאן הוא, כי הגברת ישבה כמנהג הגבירות על מצע שש ומשי על הארץ, והשרים כי יבואו לדבר עמהן ישכבו על אותן המצעו' ומשם ידברו עמהן. והנה היא אמרה ליוסף שישכב על המצע ההיא אצלה לדבר עמה והוא לא רצה להקרב אצלה כי פחד פן יתפתה לשמוע אליה (רי"א):
ויהי כהיום הזה. מלת הזה שהוא בכל מקום כנוי הרומז על דבר שהוזכר מקודם או אחריה, אין לו ביאור כאן, רש"י כ' יום מיוחד, ופירש עליו רא"ם כלומר כהיום הזה הראוי לזה הפועל, ורש"ד כ' יום בין הימים, ורלב"ג פירש כהיום הזה שהחלה לדבר לו זה בשנה אחרת או בשבוע אחרת, ולא ידעתי דוגמא לכונות אלה במלת הזה. וראיתי לרבותינו (במד"ר) שאמרו אפשר ביתו של אותו האיש משתייר בלא איש, רי"א נבול של נילוס היה והלכו הכל לראות (נבול לשון מבול שהנילוס עלה ונתפשט הרבה וכן אמר רשב"ם בשם מדרש אגדה שהלכו לראות נילוס נהר מצרים שעלה על כל גדותיו). ור"נ אמר יום תיאטרון היה והלכו הכל לראות, ע"כ. נ"ל שלא פירשו רבותינו מלת הזה לכנוי הרומז, כי אין לו מקום כאן, אבל פירשוהו לשון גבהות ורוממות כבלשון ארמי משרבו זהוהי הלב (סוטה מ"ו) אין מזהיהין אותו (חולין ז') כגרסת הערוך בערך זה, והביא שם בשם תיב"ע ע"פ שפכי כמים לבך שתרגם שדי קומוי זהוהי לבכון, ומצינו דוגמתו בלשון ערבי, וכענין זה פירשו רבותינו כאן מלת הזה, לר"י גבהות מי נילוס, שביום ההוא גברו מימיו והוגבהו למעלה מעל גדותיו וכר"נ על גובה מושבות שבבית תיאטור, כי תיאטור פירש בית שהכסאות עומדות בגובה לישב שם ולראות השחוק שעושין למטה, וישיבתם שם הוא מעלה על גבי מעלה, כי בדרך זה אין שורה זו מונעות הראיה משורה האחרת, הנה תרווייהו ר"י ור"נ פירשו מלת הזה על הגבהות והרוממות, אם גבהות המים אם גבהות המושבות. ואפשר לכלול כונה זו גם במלת זה בסוף קהלת, שאמר את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, כלומר יראת ה' ושמירת מצותיו הוא גבהות מעלה לכל אדם (דיא ערהאבענהייט דעס מענשען) וכבר מצאנו גבהות גם לחשיבות מעלה, כמו ויגבה לבו בדרכי ה' (דה"ב י"ז ו') וכענין אשר נשא לבן אותנו בחכמה, וכן ויגבה ה' צבאות במשפט (ובזה אין לשון המקרא חסר כלום כלמפרשים שם) ועל כוונה זו כנו רבותינו אותו ית' בשם זה (מנחות נ"ג) להיותו ית' הגבוה מעל גבוהים הרם ונשא לבלי תכלית. ואל יהי זר בעיניך ביאור מלת זה על הגובה והרוממות, כי הוא נמצא בכמה מקומות שאין לבארם לכנוי הרומז (דיעזער) כמו זה סיני (שופטים ה', תהלים ס"ח) הר ציון זה שכנת בו (שם ע"ד) הר זה קנתה ימינו (שם ע"ח) כל אלה הם בריחוק מקום שלא יתכן לרמוז אליהם, לכן יפרשוהו שהוא במקום מלת אשר, ולדברינו המכוון בהם לציין רוממות מעלת הדבר וגובה יתרונו זה סיני (דער ערהאבענע סיני) להיותו נבחר למתן תורה. הר ציון זה, להתיחדו לשכינת כבודו ית', ולהיותו חביב בעיניו כקנין. וכן משה לרוממות מעלתו תארוהו בשם זה, זה משה האיש (כי תשא) (האָכגעשאֶטצטע משה) וכן אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי (תהלים ס"ח) תאר את הדברות בשם זו לגודל חשיבות מעלתם ויתרונם (וויכטיגעס וואָרט). וכן זו פעלת לנו (שם ס"ח) תאר התשועה הגדולה בשם זו (גראָססארטיג). וכן זה היום עשה ה' נגילה (שם קי"ח) שאין לפרש מלת זה כתאר נושא (דיעזען טאג) דא"כ היו שניהם ראויים לבוא ביחס אחד או שניהם בה"א או שניהם בלעדה. וע"כ מלת זה הוא תאר נשוא במובן דבור המציאות (דיעזעס איזט דער טאג) לפי"ז חסר מלת אשר, גם לשון עשה ה' לישנא קטיעא הוא, הכי יום זה לבד עשה ה' ולא אחרים וע"כ המובן על התשועה הגדולה הנעשה ביום זה, ומקרא קצר הוא. אמנם לדברינו מלת זה באורו חשיבות הדבר ויתרונו, ועל זה מוסב עשה ה', וטעם זה היום עשה ה' מעלת יום זה וחשיבותו עשה ה' (דאס גראָססארטיגע דיעזעס טאגעס) דלרבותינו (פסחים קי"ז א') הלל זה משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים הנה רוממות מעשה נס זה וחשיבות מעלתו נקרא "זה" ובזה המקרא בתשלומו כראוי. וכן אז ישובו אויבי אחור ביום אקרא זה ידעתי כי אלהים לי (תהלים נ"ו) להמפרשים מלת זה מיותר ולדברינו טעם זה ידעתי, ביתרון מעלה חביב עלי (אם פאָרציגליכסטען ליעבע איך), וכוונתו אף שחביב עלי כי נצחתי את אויבי בשובו לאחור, מ"מ יותר חביב עלי על אשר אתה היית עמדי בנצוח זה, כדמיון השפל שקיבל מתנה גדולה מן הנכבד מאד, אף שהמתנה בעצמה תשמחהו, מ"מ תגדיל שמחתו מאד על שהיא באה מנותן נכבד כזה, עד ששמחתו במתנה עצמה בטלה לגמרי ואינה חשובה כלום נגד השמחה מצד הנותן. וכן כי כוס מיד ה' ויין חמר מלא מסך ויגר מזה אך שמריה ימצו וגו' (תהלים ע"ה) מלת מזה הוא שם לאותו חלק מן היין שהוא למעלה בכוס להיותו צלול נקי ומשובח הרבה יותר ממה שתחתיו מעורב בשמרים וכדומה (לאֶסט דען עדלען זאפט אבפליעססען). ורש"י הוסיף שם מלת כוס. וכן מקום זה יסדת להם (תהלים ק"ד) תיאר גודל מרחב הים ועמקו בשם זה (אונערמעססליכער רוים). וכן לויתן זה יצרת, גודל כמות ארכו קרא בשם זה (גראָססארטיגעס געשאֶפף), ובחנת ותדע כי ענין גבהות ורוממות המובן לדברינו במלת זה, אינו יוצא מהוראתו הפשוטה על כנוי הרומז, כי מצד יתרון חשיבות הדבר ורום מעלתו, הוא מפורסם ונודע לכל ונוכל לרמוז עליו כאילו הוא קרוב נגד עינינו, עמ"ש בבשלח ט"ו ב' זה אלי ואנוהו:
לעשות מלאכתו. שתי מלות אלה נראה כמותר, כי המכוון במקרא אינו רק לספר ענין המעשה הנוגע בשבח יוסף, ומה לנו לדעת אם נכנס לעשות מלאכתו או לדבר אחר, ויראה דלסבה זו התעוררו רבותינו לעשות מלאכתו ממש (כמ"ש הרצס"ש), דאל"כ האיך הביא יוסף א"ע לידי נסיון גדול כזה לכנוס לחדרה ביום אשר אין אחד מאנשי הבית עמה בבית, כי ענן זה בודאי לא נעלם ממנו, ולזה הודיעתנו התורה לעשות מלאכתו ר"ל שהיה מוכרח להשלים עבודתו המוטל לעשותו, ועפ"י צווי אדוניו נכנס ובאונס עפ"י דבור אדון הבית היה מוכרח לגמור עבודתו, והיה הענין הזה לעשות בחדר אשת אדוניו, כי בלא זה היה נשמר מלגרות עליו יצה"ר. ולחד מרבותינו הודיעתנו התורה דבאמת נכנס לעשות צרכיו עמה, וכבר היה מוכן למלא תאותו ובכל זאת עמד על נפשו וכבש את יצר תאות לבו הרע, וכענין עובדא דרב עמרם (קדושין פ"א), ובשבח יוסף דבר הכתוב, ומיושב מה שהעירו בתוספות (סוטה ל"ו) אהך מ"ד. ע"ש: (יב)
ותתפשהו. תפש קשה מאחז, שיש בו חזוק יותר, שהתופס דבר לא ירפנו מהרה, אבל אחיזה היא אך כרגע, כמו שלח ידך ואחוז, ורוב אחיזה באדם היא לרעתו, יאחזמו רעד, יאחז בעקב פח, יאחזוני ימי עוני, ואין כן לשון תפש. (רל"ש):
ויעזב בגדו בידה. פשט בגדו במהירות והניחו בידה.
וינס. מן החדר פן יתגבר עליו יצה"ר:
ויצא החוצה. בהיותו חוץ מן החדר יצא לאטו בלתי תנועת ניסה, שלא ישאלוהו מה לך כי תנוס? ומי רודפך? אבל היא שראתה שיצא מן החדר בתנועת ניסה, יראה שמא עושה כן גם חוץ לחדר ושאלוהו והגיד, לכן ותקרא לאנשי ביתה לזכות א"ע, אמנם כאשר ראתה אח"כ שחוץ לחדר לא רץ וזה ראו ג"כ אנשי ביתה אמרה להם וינס ויצא החוצה כמו שהיה באמת, אבל לבעלה שלא ראה הדבר אמרה וינס החוצה, להורות שעשה תנועת הניסה גם בחוץ להמלט מאנשי ביתה, וכל זה לאמת ענין השקר שלה (רע"ס):
בגדו אצלי. בהחפזו לנוס עזב בגדו אצלי ולא נתן אל לבו לקחתו עמו, ולא אמרה ויעזוב בגדו בידי כמו שהיה באמת, כי בזאת היתה מגלה נבלותה, כי מה לבגדו בידה אם לא שהיא תפסה בו לאנסו:
ותנח. הניחתו סמוך למטתה ולא טלטלה אותה הנה והנה עד בוא אדוניו, ובעיניו יראה וישפוט, כי כל לשון הנחה ענינו עזיבה, והוא קרוב לענין מנוחה, כי העוזב דבר ומניחו מלהתעסק בו הוא נח מהדבר, וכן הדבר המונח הנה הוא נח במקום שיניחוהו ולא יניעוהו, כי עיקר יסוד של הנחה ומנוחה הוא נח, לשון הֲנחה בהפעיל ענינו, לבד נתינת המנוחה אל הדבר (רוהע פערשאפפען) נוסף עליו לשון הנחה שהוראתו מלבד הנתינה, גם העזיבה במנוחתו (אין רוהעשטאנד לאססען) (רוו"ה), עי' מה שכתבתי בשמות בפסוק אחזק את לבו:
כדברים האלה. בשעת תשמיש אמרה לו כן (רש"י) אין הכוונה תשמיש ממש שהרי סריס היה, אבל התשמיש היה במיני המשמוש בחבוק ונשוק, כי אלו היה תשמיש ממש איך אפשר שתודה במה שלא היה ותהיה נמאסת בעיני בעלה, ואלו היה הדבר אמת היה ראוי לה להסתירו ואיך תכזב להעליל עליו ולפגום את עצמה, אבל באור כדברים האלה, במיני משמושין, כי העלילה עליו שבא כנגדה לאנס אותה במיני משמושין וחבוקין כמוהו (רב"ח) עיין מה שתרגם בתרגום יונתן בן עוזיאל ורמת חלבנא דביעתא בדרגשא וקרת לאנשי ביתה ואמרת חמון שכבת זרעא דאטיל:
ויהי שם בבית הסהר. מלבד כי המאמר כלו למותר, כי הבא אל המאסר ידענו שהוא שם גם לשונו כפול כי היו די עם ויהי שם, או ויהי בבית הסהר, לכן נ"ל שאין מלת שם כאן לרמיזת המקום, כ"א הוראת המעלה והחשיבות, כי זה לשון הגר"א (ר"פ בראשית) בבאור מלת שמים, שמים נגזר ממלת שם המורה על דבר המקבילו מרחוק לעומתו, כי בשטחות הדבר או בגבהו נמצאו שני ראשים הא' הקרוב אליו והב' פאת המקביל, על הראשון נאמר מלת פה ועל השני נופל לשון שם. ועל כל נמצא בעולם השפל נאמר שם במקרה כפי השתנות הזמנים והמקומות, ד"מ כאשר ישכון אדם בצפון העולם יאמר על צפון פה ועל דרום המקבילו שם, וכאשר יעתוק משכנו לדרום העולם אז יקרא לפאת צפון שם, ומלת שם בעצם לא נוכל לקרות כ"א על קצה שאין באפשרות להגיע שם והוא הרקיע כמאמרם (סוכה ה') מעולם לא עלה משה למרום, ושמים הוא לשון גבוה כמו ערים בצורות וגדולות בשמים (דברים א') וכן בלשון רבותינו ככר בשמי קורה (פסחים י') וכן שמי שמים לשון גבוה על כל גבוהים, ומה שהונח שמים בלשון רבים כן הוא מדרך לה"ק על חלק אחד מחלקי המתאימות בלשון רבים כמו רכב ורחים יד ידים מפני שהם נצמדים יחד כן הרקיעים ש"צ המה למספרם יחד יתלכדו ולא יתפרדו, עכ"ד. ויסוד דבריו הם דברי הראב"ע שם שכתב טעם שמים גובה ומעלה וכן בלשון ישמעאל שרובה על מתכונת לשון הקודש, ויש שמי השמים ולא יתפרדו כרחים וצהרים ע"כ, ובפירושו (תהלים קט"ו) כתב גזרת שמים ממלת שם בעבור שני מקומות בסדן (רצונו שני הקוטבים) שהם נטועים וכן כתוב לנטוע שמים וליסוד ארץ. ע"כ, וע"ש במפורש לרא"ה מעידות מחקרי הלשון שבלשון ערבי מצוי מלת שם בלשון יחיד על הגובה. וזה לדעתי המכוון במלת שם במקרא שלפנינו, וטעם ויהי שם בבית הסהר השיג מעלה גבוה בבית הסהר (ער וואורדע האָכערהאבען אים געפאנגענהייז) כי מבית האסורים יצא למלוך, מסבת התודעו עם שר המשקים הוזכר שבחו לפני פרעה ועשהו לשר ומושל בכל ארץ מצרים. וכן דרך הכתובים להודיע בתחלת הספור תכלית האחרון היוצא ממנו, ומלת ויהי כמו ויהי שם לגוי גדול שיורה על ההשתנות מקטן לגדול משפלות למעלה. עמ"ש (ויחי) ומשם רועה אבן ישראל:
הוא היה עשה. תרגומו על מימריה הוה מתעביד, לא שהיא היה עושה מה שהוטל עליהם לעשות, דא"כ היא היה משרת להם, ומאי ויתן חנו בעיני שר בית הסוהר, אבל פירוש הוא היה עושה הוא היה המצוה לעשות, כי המצוה לעשות יקרא עושה, כמו ועשית שולחן ועשית מנורת זהב (רא"ם) והוא נקרא אצלינו פעל מסבב. ויתכן לפרש לשון עשיה ענין דחיקה כמו הנני עושה את כל מעניך (צפניה ג') ויש בלשון דחיקה גם הממהר על חברו לעשות דבר, כי כל ממהר דוחק את השעה, כמו והנוגשים אצים, ויאיצו המלאכים שענינם הדחיקה על מהירות הפעולה (דרינגען, איילען) וטעמו כאן יוסף היה ממונה על האסירים שבבית הסוהר לדחוק אותם ולמהרם על המלאכות שהיו צריכים לעשות שם:
מאומה בידו. ת"א סורחן ולדעתו מאומה כמו אשר אין בהם כל מאום (דניאל א'), ועד"ז פירשו רבותינו ואל תעש לו מאומה (לעיל כ"ב י"ב) לשון מום וחסרון:
